הסביבה

ההיסטריה העונתית שדורשת להתפיל מים מתעלמת מכמויות המים הבלתי מנוצלות שמתחת לאדמה. משק המים הישראלי הפך את הכינרת לסמל לאומי ללא הצדקה, וגם בשעת משבר לכאורה מעדיפים קברניטי התכנון להתעלם ממגוון האפשרויות לשימוש חוזר במים זמינים, ובמקום זאת להזרים אותם לים. "אם יש מספיק מים אין צורך לבזבז שטח, אנרגיה, כסף ומשאבים על התפלה. אלא אם מישהו מעוניין להעשיר חבר". צור שיזף מזכיר מהם הפתרונות הירוקים למשק המים הישראלי

מאת: צור שיזף, צילומים: גילי סופר

למרות החורף השחון ועל אף אזהרות המומחים, למדינת ישראל אין בעיית מים. למישהו יש אינטרס לייצר את פאניקת המים העונתית.

בראשית המאה ה-20, כשעלו אבות הציונות לארץ הם חשבו, שאם הם לא רואים אגמים ונהרות – אין מים. הם גם ראו בחולה ובכברה, ליד מעגן מיכאל, ביצות שיש לנקז לים ולייבש. זהו גם המקור להתמכרות הלאומית לכינרת – אנחנו רואים אותה ומתעלמים ממה שניסתר מהעין. ונדמה שדבר לא השתנה ב-80 השנים האחרונות. אנחנו ממשיכים לייבש את הארץ ולשפוך את המים לים, ואז לצעוק שאין מים ושחייבים להתפיל.

גם המוביל הארצי, שהקמתו הסתיימה ב-1964, נתפס כמעיין הישועה שיפריח את הנגב ויציל אותנו מצמא, אף שהיה מיותר כבר אז. אך מכיוון שמדינת ישראל היא מדינה של היסטריה לאומית מאז היוולדה, הפיכתה של הכינרת לסמל לאומי ולמדד מצב הרוח עם יצירת הקו האדום ונסיגת המים מגדותיה משפיעים על השאיבה מממנה ומסיטים את הדיון מהעובדות האמיתיות והחשובות.

הכינרת מכילה רק 30 אחוזים מהמים שלנו. ישנם עוד שני מאגרים טבעיים גדולים (אקוויפרים). האחד, מאגר ההר, הוא אגם תת קרקעי עמוק משתרע מהגליל ועד הנגב ומכיל 40% מהמים. והשני, מאגר החוף, הוא מאגר רדוד המשתרע מראש הנקרה לאורך כל החוף הישראלי.

המים כאן, מתחת לרגליים

אז אם הכינרת מכילה רק שליש מכמות המים שלנו, למה אנחנו מדברים רק עליה? כי מסיבות היסטוריות, חברת מקורות ותכנון המים לישראל התייחסו אל הכינרת כאל המאגר העיקרי. מה שרואים הוא מה שיש. בנוסף, קל לשאוב, קל לטפל ואין סכנה גדולה – מפלס המים יכול לרדת בשנה שחונה, ועונת גשמים טובה תתקן את המצב. נכון, לא נעים לראות אגם מתכווץ, אבל בסופו של דבר, אין בזה שום נזק – רק הרבה היסטריה.

כשמגיעים למאגר ההר מתברר שמקורות, חברת המים הלאומית שלנו, פשוט לא יודעת לטפל בו. היא מגיעה בערך ל-40% ממנו. אם נוסיף לזה שהמאגר נמצא גם מתחת לשטחי יהודה ושומרון ועוד תירוצים שונים, אפשר להבין מדוע השאיבה ממאגר ההר כל-כך מצומצמת. מה גם שאין לנו מושג אמיתי על מפלס המים במאגר ההר. רק לפני ארבע שנים הורה נציב המים על חמישה קידוחי בדיקה בכדי לדעת מהו באמת מפלס מי התהום במאגר החשוב ביותר של ישראל. האם זה מספיק? האם אנחנו יודעים? לא ממש. אנחנו מעדיפים לעצום עיניים ולהתפיל.

אלא שבנוסף לאלה, ישנו עוד מאגר טבעי חשוב למדינת ישראל – מאגר החוף. אותו מאגר תת-קרקעי רדוד יחסית, בעומק של כמה עשרות מטרים, שנמצא מתחת לרגליהם של רוב אזרחי המדינה ומשתרע מהים מזרחה על פני כמה קילומטרים לכל אורך החוף. מבחינה יכולת ההתמלאות, מאגר החוף המאגר החשוב והיציב של מדינת ישראל.

בבחינה של כמות המשקעים בחורף האחרון נראה כי אמנם נביאי הזעם צודקים. ברוב המקומות, מהגליל ועד הנגב, ירדה חצי מהכמות ביחס לממוצע המשקעים הרב-שנתי. אך בשני מקומות הוא התקרב מאוד לממוצע – אשר לאורך השנים הוא מהגבוהים בישראל – בחדרה (500 מ"מ לעומת ממוצע רב שנתי של 532 מ"מ) ובאשדוד (469 מ"מ לועמת 517 מ"מ). מעקב אחר טבלות המשקעים מראה שהשנה לא הייתה חריגה. בקטע החוף שבין חדרה וגדרה נשמר הממוצע לאורך השנים ובמרבית השנים הייתה הכמות אף גדולה בהרבה. ומה קורה השנה סביב הכינרת, בגליל המזרחי ובגולן? בצפת 65% מהממוצע הרב-שנתי ובקצרין 60%.

ולמרות זאת, בחרנו במשך השנים להתעלם מהנתון הקבוע וכמעט שמחקנו את מאגר החוף המהווה 30% מכמות המים של מדינת ישראל. עשינו את זה מסיבות מוכרות. נדל"ן. בנינו את רוב הערים והמפעלים שלנו מעל מאגר החוף, הזרמנו שפכים והפקרנו את המאגר הכי קרוב, המתחדש בנאמנות. באותו זמן המשכנו להפנות עיניים טועות ומאמינות לעבר הכינרת.

למזלנו, למרות התכנון הלקוי, ההזנחה והבזבוז, אין לנו בעיית מים. עדיין לא. למעשה, חברת מקורות לא מנצלת חצי מהמים שבתת-הקרקע ובכל זאת מפיקה כמות גדולה משצריך. נכון להיום, כ-7 מליון אזרחי ישראל צורכים 1,745 מליון מטר קוב (ממ"ק) מים. 910 מהם לצריכה ביתית, 120 לתעשייה, 530 לחקלאות, 70 לטבע ו-115 לגורמי חוץ (ירדן והרשות הפלשתינית).

לפי אתר מקורות, מפיקה החברה באמצעות משאבותיה ועל-ידי ניצול חוזר של קולחין כמות של 2,040 ממ"ק לשנה, מתוך זה 1,500 ממ"ק בעצמה. כלומר, למרות שהחברה יודעת לטפל בכל כמות המים בכינרת, היא מנצלת פחות מחצי מכמות המים במאגר ההר וכמעט כלום ממאגר החוף – בסך הכל, מנצלת מקורות 50 אחוזים ממקורות המים הזמינים של ישראל. היא מייצרת ללא התפלה 85% מהמים שאנחנו צריכים. מכאן שבכל שנה מופקים כ-295 ממ"ק עודפים.

התפלה – לא בכל מחיר

ההתפלה שכל כך מקודמת בתקשורת הישראלית בשבועות האחרונים תחת הכותרת "משבר המים", איננה הכרחית בכל מחיר. בעיקר משום שיש לנו מספיק מים – מים שאנחנו מזהמים, מייבשים, מבזבזים ומתעלמים מהם מדי יום.

על פי נתוני תכנית המתאר הארצית להתפלה (תמ"א 34ב, 2ב), צפויה אוכלוסיית ישראל להגיע בשנת 2020 ל- 9.9 מליון נפש שיצרכו כמות של 2,000 ממ"ק בשנה. זאת אומרת שעד 2020 יש לנו מספיק מים. אף על פי כן, המצדדים בהתפלה אומרים שהשמים נותנים לנו רק 1200 ממ"ק בשנה, מה שאומר מחסור כבר היום של מאות מיליונים ולכן מוכרחים להתפיל. אבל מקורות נותנת לנו 2,040 ממ"ק.

על סמך הנתונים הגלויים של ההפקה והצריכה, אין צורך להתפיל מים כרגע. התפלת מים היום היא כמו להדליק אור תחת השמש. אם יש מספיק מים אין צורך לבזבז שטח, אנרגיה, כסף ומשאבים על התפלה. אלא אם מישהו מעוניין להעשיר חבר.

לפני ארבע שנים, בשיחה עם מאיר בן מאיר, הוא סיפר שבתפקידו כנציב המים דרש מחברת מקורות לקדוח קידוחים חדשים באקוויפר החוף שבו קיים פוטנציאל מים לא מנוצל, אלא שחברת מקורות מנעה הבאת קודחי בארות פרטיים מחו"ל שיגבירו את ניצול אקוויפר החוף, ובמקום זה העדיפו לנצל את יכולת השאיבה הקיימת, אך המוגבלת, של החברה. דבר לא השתנה מאז. אנחנו עדיין מזניחים, מזהמים ומתעלמים מ-30% מכמות מהמים שלנו, ומעדיפים לטפח היסטריה שתביא להתפלת מים.

זה מקומם עוד יותר מפני שבעזרת מספר פעולות פשוטות אפשר להרגיע את משק המים הלאומי לשנים ארוכות. אלו פעולות שלא עולות יותר ממפעל התפלה בטווח הקצר, יעלו הרבה פחות בעתיד ויתרמו לנו הרבה יותר מים. כדי להרחיק את הצורך בהתפלה עוד כמה עשרות שנים, על המדינה ורשויות המים שלה לדאוג למשק מים לאומי שיטפל, ישקם וישמור על מאגר החוף.

השבת מים בתכנון עירוני

רוב השטח שבין נהריה ואשקלון בנוי, ולכן זורמים מרבית מי הגשמים על פני הכבישים והמדרכות. במקום למלא את מאגרי מי התהום, המים האלה – רוב המילוי החוזר של מאגר החוף – לא זורם אפילו למערכות הביוב העירוניות (שהיו קורסות אם היה זורם לשם), אלא ישירות לים. לו היו כיכרות התנועה משוקעות בכבישים, ולא בולטות מעליהם, היו מי הנגר של הכביש זורמים אל הגינה שבמרכז הכיכר, ואפשר היה לקבל עוד הרבה מיליוני מטרים מעוקבים של מי גשמים היישר לתוך אקוויפר החוף. אבל אנחנו מתעקשים לשפוך את המים שלנו לים.

לפני שנים אחדות החליטה עריית חדרה לבנות מדרום לגבעת אולגה. עד לפני חמש שנים הייתה שם בריכת חורף יפה , לידה רעו עדרים, ובדואים הקימו אוהלים. אפשר היה לחשוב שהשכונה החדשה תיבנה מסביב לאגמון הקטן. אבל הבריכה יובשה ובמקומה נבנו בניינים. בשילוב אגרסיבי של פעולה נגד יופיו של הנוף וחסימת הקרקע לחדירת מי תהום, הראו מתכנני חדרה ששום דבר לא נלמד. בתל אביב עדיין מתכננים לבנות על אזור החולות שמצפון לשדה דוב – אחד הספוגים הגדולים שמזרימים מי גשמים למאגר החוף. מה נלקח בחשבון בתכנית מלבד הרווח הנדל"ני?

גם ההחלטה השערורייתית של משרד התחבורה לקדם מנהרה שתנקז את שטפונות נחל האיילון לחוף הים ביפו מעידה על המחשבה הלא-חכמה במשרדי הממשלה. יועץ משרד התחבורה, פרופ' גדעון סיני מהטכניון, הכין לבקשתה של חברת "נתיבי איילון" תכנית שתתן פתרונות יסודיים להתמודדות עם ההצפות באיילון. לאחר שבדק שורה של רעיונות, כולל הטיית הנחל, מצא את הפתרון המעשי, היעיל, הבטוח והזול מכולם, בדמות אלפי בריכות בגודל בריכות שחייה עירוניות אשר יוקמו במעלה אגן הניקוז של האיילון וישמשו כמלכודות מים במקומות שבהם נוצר הנגר. אי אפשר להתעלם מהיתרונות שבתכנית, ובהם הערך הנופי ומילוי מי התהום. אפילו בקרן הקיימת לישראל התלהבו מרעיון הבריכות בוואדיות היורדים לכיוון גוש דן שסביבן יינטעו בוסתנים, והכינו תכנון ומיפוי טופוגרפי מדויק לנחל ענבה, אחד מיובלי האיילון שלמרגלות העיר מודיעין. "אבותינו ידעו להפיק ממי הגשמים חקלאות נהדרת", הסביר פרופ' סיני. למרות זאת, במשרד התחבורה העדיפו להתעלם מהיועץ שלהם, ולקדם פתרון של שפיכת המים אל הים.

גם בבית אפשר לחסוך מים

לו היינו אוספים את מי הגשמים ומנצלים אותם לשימוש ביתי – כל שימוש ביתי – היינו חוסכים הרבה. אלא שתקנה ישנה ותמוהה בישראל אוסרת על איסוף מים מהמרזב. בנוסף, משרד הבריאות אינו מאשר, מסיבות השמורות עמו, שימוש במה שמכונה "מים אפורים". אלה המים שבהם השתמשנו לרחצה. ביוב השירותים והמים השומניים והבעייתיים מהמטבח צריכים להמשיך לזרום דרך מערכת הביוב אל מכוני הטיהור. אבל את המים האפורים, שיש בהם מעט סבון, ניתן לטהר במערכת ביתית של מסנני פחם ואז להשתמש בהם פעם נוספת להשקיית גינה או להדחת השירותים. המשמעות תהיה חיסכון של קרוב ל-50% מהצריכה הביתית בישראל. משקי הבית הישראלים צורכים 910 מליון מטר קוב בשנה – כמעט פי שלושה מהכמות שתורמת הכינרת למערך המים הארצי (350 ממ"ק). אפשר לחסוך יותר מכינרת אחת בשנה באמצעים פשוטים.

לזכותם של מתכנני המים בישראל אפשר לזקוף את העברתו של חוק הקובע כי 15 אחוזים משטח בית חדש ייועד לגינה על מנת לקלוט את מי הגשמים. ברוח זו אפשר היה לצפות שבעת בניית שכונות ויישובים חדשים, אחד מתחומי התמחותה של מדינת ישראל, יופרדו מי הגשמים מהביוב למערכת שתאסוף ותחדיר אותם בחזרה אל הקרקע. המפעל הזה היה צריך להיות אחד מהמפעלים הלאומיים של ישראל בראשית האלף השלישי, ולא רק בשכונות וביישובים חדשים. המשמעות היא אמנם תשתיות חדשות בכל הערים בישראל, אך מדובר בהשקעה חד-פעמית. לאחר הנחת התשתיות, הן יובילו את מי הגשמים למאגרים ושם הם יוחדרו לתת הקרקע. אם חסרים מים ויש משבר קיומי, למה שופכים את המים לים?

לפעמים נדמה שמדינת ישראל חייבת לחפש את הרעיונות היקרים והבזבזניים ביותר במקום לחשוב, לתכנן ולנהל את המשאבים הטבעיים שלה כמו שצריך. יש לנו מספיק מים. אפילו לפי נביאי הזעם של התכנון, המים יספיקו לאוכלוסייה גדולה בהרבה עד שנת 2020, ולפי המחמירים, אם נטפל במאגר החוף יהיו מספיק מים גם עד 2050.

אין צורך להתפיל, אלא שישנו מי שיש לו אינטרס להקים מכוני התפלה זוללי אנרגיה, זוללי שטח ומחממי אטמוספירה שמייצרים מים בעייתיים, במקום לטפל במים שכבר יש לנו. טיפול במאגר החוף, המאגר הגדול והנגיש – אך גם המופרע והמזוהם שלנו – יהפוך את הסביבה הישראלית להרבה יותר נעימה וירוקה. ירוקה באמת, לא כפטפוט של הפוליטקלי קורקט החדש שמעדיף להפעיל מזגן המופעל באנרגיה סולרית על פני בניית בית חכם, ולהתפיל מי ים במקום לשמור על המים הטובים שהוא מקבל בחינם.

לאתר של צור שיזף